לב אחד. עם אחד. אחריות משותפת.
למען מי שנפגע – ולא קיבל מענה
היוזמה הזו נולדה מתוך מפגש עם כאב. כאב של אנשים שנפגעו בפעולות איבה – פיזית, נפשית, כלכלית – ולא קיבלו שום סיוע. לא מהמדינה, לא ממשרד הביטחון, ולא מהביטוח הלאומי.
אנחנו קבוצה של אזרחים, מתנדבים, אנשי טיפול ומשפט, שהחלטנו לא לעמוד מנגד. הקמנו את האתר הזה כדי לאפשר לכל אחד ואחת מכם להיות חלק מהתיקון.
אנחנו פועלים בשקיפות מלאה, עם ועדה מפקחת, ומתחייבים להעביר את התרומות ישירות לנפגעים – בלי תיווך, בלי בירוקרטיה, ובלי עיכובים.
פרויקט התרומות והתקווה
מאז ומתמיד חיינו כאן לצד איום מתמיד. טרור, חבלות, תקיפות – הם לא חדשים לנו. אבל מאז אותו יום נורא, 7 באוקטובר 2023, המציאות השתנתה באופן דרמטי. לא רק פיגועים נקודתיים – אלא הפגזות על ערים בכל רחבי הארץ, פינוי יישובים שלמים, תושבים שנאלצו לעזוב את בתיהם, וסטרס מתמשך, תחושת מלחמה יומיומית.
המדינה שלנו עושה ככל יכולתה, אך המשאבים מוגבלים. משרדי הממשלה, הרשויות, הגופים השונים – לא מצליחים להגיע לכל אחד ואחת שנפגעו. וגם כשכן, ברוב המקרים מדובר בפתרון זמני בלבד.
אנשים שנפגעו מפעולות האיבה, שנעקרו מבתיהם, איבדו את מקור פרנסתם, חווים טראומה – לא מקבלים ליווי אמיתי, לא שיקום, לא אופק.
הפער בין הצורך לבין המענה הוא עצום. והכאב – הוא יומיומי.
האנשים האלה – אזרחים כמוני וכמוך – רק רצו להמשיך לחיות בכבוד. לעבוד, לגדל משפחה, לבנות עתיד. אבל עכשיו, הם לא מצליחים לנהל חיים עצמאיים, לא מצליחים להשתקם לבד. הם זקוקים לנו.
כאן אנחנו נכנסים לתמונה. כולנו, יחד. בתרומה, בתמיכה, בהתגייסות.
כדי להרים אותם מהמקום הקשה שבו הם נמצאים. כדי להחזיר להם את התקווה, את היכולת לחיות, את הכבוד.
זה לא רק מעשה של חסד – זה מעשה של אחריות לאומית.
אנחנו כאן כדי למלא את החלל שנוצר. לא כתחליף למדינה – אלא כגשר אנושי, חם, ישיר. בתרומה, בעשייה, בהתגייסות.
הסיפור שלי
בכל יום בערב אני יוצא לטיול קצר עם הכלב שלי. זה הרגע שלי לנשום, להירגע, ולהתנתק מהשגרה. אבל באותו ערב, השגרה הזאת הפכה לסיוט.
ללא כל התרעה, הופיעה מולי קבוצה של צעירים ערבים. הם הקיפו אותי, צעקו "יהוד!" – כאילו עצם זהותי היא פשע. תוך שניות התנפלו עליי. הם הכו אותי באבנים, קרשים, מוטות ברזל. לא היה לי סיכוי. איבדתי את ההכרה, והם כנראה חשבו שהרגו אותי – וברחו.
התעוררתי בבית החולים, פצוע קשה. עברתי חודשים של אשפוז, ניתוחים, טיפולים, ושיקום פיזי מפרך. אבל גם אחרי שהגוף התחיל להתאושש, הנפש נותרה פצועה. אני סובל מפגיעות כרוניות, כאבים יומיומיים, ובעיקר – פוסט טראומה קשה. אני לא אותו אדם שהייתי.
פניתי למשרדי המדינה, לגופים שאמורים לטפל בנפגעי פעולות איבה. ביקשתי סיוע בשיקום, תמיכה נפשית, פתרון ארוך טווח. אבל שוב ושוב נתקלתי בקירות אטומים. הבירוקרטיה חונקת, ההבנה חסרה, והסיוע – כמעט לא קיים.
מאז המקרה שלי, אני שומע עוד ועוד סיפורים של אנשים שנפגעו – פיזית, נפשית, כלכלית – כתוצאה מפעולות איבה. אנחנו לא לבד, אבל אנחנו מרגישים לבד. המדינה כשלה בלתת לנו מענה, להכיר בכאב שלנו, ולתת פתרונות אמיתיים – לא רק טפסים והבטחות.
לכן החלטתי ליזום את הפרויקט הזה, בו אנשים עוזרים לנפגעים. כל אחד כמה שהוא יכול. אנחנו נרתמים לעזרת נפגעי האיבה כדי לתת להם פתרונות, לכל אחד באופן אישי, בהתאם למה שהוא/היא זקוקים לו. אם זה פיזיוטרפיה שיקומית, טיפולים פסיכולוגיים לפוסט טראומה, עזרה משפטית או פשוט כסף לקיום היומיומי, שכרגע לא מסופק מעבודה קבועה בגלל חוסר יכולת.